בדרום אמריקה, ישראל פועלת בתוך סביבה מדינית הפכפכה התלויה במידה רבה בזהות ההנהגה הנבחרת בכל מדינה ומדינה. דוגמה לכך היא קולומביה, אשר בעקבות מתיחות מדינית בחרה לשנמך את היחסים עם ישראל, משכה את שגרירתה מתל אביב, ובעקבות זאת ישראל הורידה את דרג הנציגות בבוגוטה לקונסוליה כללית. עם זאת, למרות המתח הדיפלומטי, הנספח הכלכלי מדווח כי הסחר עצמו לא נפגע מהותית, אך גם לא צמח – בעיקר בשל סיבות פוליטיות. מצב דומה שורר ביחסים עם ברזיל וצ׳ילה, שם חילוקי דעות אידאולוגיים אינם חוסמים סחר קיים אך גם לא מקדמים אותו. מנגד, עם מדינות כמו פרגוואי, אורוגוואי וארגנטינה – המאופיינות בממשלות אוהדות יותר לישראל – נרשמת מגמה הפוכה, של חיזוק הקשרים הכלכליים לצד קירבה מדינית.

​

בהשוואה להתנהלות במדינות אחרות, ההנהגה בדרום אמריקה נוטה לנקוט בקו דקלרטיבי יותר – להצהיר הצהרות דרמטיות אך לא תמיד ליישם בפועל, בניגוד למשל לטורקיה, שם אמירות פוליטיות לרוב מתורגמות למדיניות מעשית. בנוסף, נוכחותן של קהילות פלסטיניות גדולות – במיוחד בצ׳ילה, שם מתגוררים כ-500 אלף פלסטינים לעומת כ-10,000 יהודים – משפיעה על השיח הפוליטי והציבורי באותן מדינות. במציאות זו, ישראל נדרשת לגוון לא רק את מקורות הסחר, אלא גם את תחומי הפעילות: גם אם נושאים פוליטיים שנויים במחלוקת מעכבים שיתופי פעולה, ניתן לפתח שיח בתחומים אחרים כמו תעשייה קיבוצית, עיצוב ואמנות. מסחר ותרבות יכולים לשמש גשרים חשובים לשמירה ולפיתוח יחסים חיוביים, גם בעידן של פערים אידאולוגיים.

​

בדרום אמריקה, השפעת המלחמה בעזה צפויה להימשך גם לאחר שתסתיים, תוך השארת צלקות ביחסים הדיפלומטיים עם מדינות שונות. אף שנשיא קולומביה הצהיר כי עם סיום הלחימה יהיה מוכן לשקול חידוש היחסים עם ישראל, לא ברור עד כמה מדובר בהצהרה מעשית, שכן משני הצדדים נצברו משקעים וטינות. התחזית היא להמשך מצב קיים של קיפאון מדיני מבלי להידרדר למשבר נוסף, אך ללא שיפור מהותי בטווח הנראה לעין. דוגמה להתמודדות עם המצב ניתן לראות בברזיל: למרות עמדתה השלילית של הממשלה הפדרלית, ישראל מצאה דרכים לפתח יחסים ישירים עם מושלים מקומיים שאינם מזוהים פוליטית עם השלטון המרכזי, ובכך לשמר את הפעילות הכלכלית החיונית, מבלי לערב יותר מדי את ההיבט המדיני.

​

בתקופה האחרונה, לנוכח החרמות שחווינו מטורקיה וממדינות נוספות, גבר העניין המדיני והמסחרי בטיפוח קשרים עם מדינות דרום אמריקאיות אוהדות – בעיקר ארגנטינה ופרגוואי, שהפגינו תמיכה ניכרת בישראל בזירה הבינלאומית. כיום ישראל מייבאת בשר מארגנטינה, פרגוואי, אורוגוואי ואף מברזיל, וישנם דיבורים על פתיחת ייבוא בקר חי ממדינות אלו.

המפתח טמון בהמשך חיזוק היחסים הדיפלומטיים והמסחריים: הענקת גישה מועדפת לשווקים הישראליים למדינות תומכות תוכל להוות ביטוי להכרת תודה ולחיזוק הבריתות המדיניות. במיוחד לנוכח מצבן הכלכלי המורכב של מדינות כמו ארגנטינה, הנאבקת באינפלציה ובאבטלה גבוהה, יש פוטנציאל להעמקת הקשרים. אורוגוואי, לדוגמה, פתחה משרד חדשנות בירושלים כחלק מחיזוק השותפות, צעד שישראל יכולה להחזיר לו תגובה חיובית בגמישות רגולטורית, במיוחד בתחום הייבוא החקלאי.

​

ביחסי צ׳ילה וישראל המצב מוגדר כאתגרי אך לא קטסטרופלי. עם פרוץ המלחמה בעזה, ממשלת צ׳ילה משכה את שגרירה מתל אביב, אף על פי שהשגריר עצמו נחשב לידיד אישי של ישראל. למרות זאת, המסחר בין המדינות לא נפגע בפועל: לפני מספר חודשים ביקרה משלחת של אנשי עסקים יהודים בכירים מצ׳ילה והעידה כי פעילותם בשוק הפרטי ממשיכה כסדרה. עם זאת, ניכר כי המלחמה בלמה את מגמת הצמיחה – לדוגמא, ישראל לא הוזמנה לתערוכה צבאית שנתית שהייתה נהוגה בעבר. המסקנה היא שיש להמשיך לעקוב בקפדנות ולהפעיל ערוצי קשר שקטים ככל האפשר, כדי להבטיח את המשך היצוא והשתתפות באירועים כלכליים, תוך מודעות לכך שהמצב יכול להידרדר אם תתחזק נטייה אידיאולוגית אנטי-ישראלית דוגמת מה שנראה בקולומביה. בינתיים, לא נרשמו סימנים לחרם כלכלי מצ׳ילה – יינות צ׳יליאניים לדוגמא ממשיכים להגיע לישראל ללא הפרעה.