אקלים ומים
דוח ממשלת סין לשנת 2025, "מדיניות ופעולות להתמודדות עם שינויי אקלים", מאשר כי הטמפרטורה הממוצעת הארצית עלתה כבר ב-1.1°C מאז התקופה 1991–2020, וצפויה לעלות בעוד 1.3–1.9°C עד תחילת שנות ה-50 של המאה ה-21. "הספר הכחול לשינויי אקלים 2024" של המינהל המטאורולוגי הסיני מזהיר כי טמפרטורות מקסימליות עלולות לעלות ב-1.7–2.8°C בתוך 30 שנה, מה שיהפוך גלי חום שהתרחשו אחת לעשור לאירועים דו-שנתיים, ויכפיל את הסיכוי לאירועי גשם קיצוניים שיגרמו לסירוגין לבצורת ולהצפות בשדות חקלאיים. גם המערכות האקולוגיות החופיות מושפעות: תוכנית "המפרץ הכחול" של משרד האקולוגיה נאלצה כבר לשקם 6,500 הקטר של קו חוף שנפגעו מגלי חום ימיים ואוטרופיקציה שפגעו בבתי הגידול של הדגים. תנאים חמים ורטובים, ולאחר מכן יבשים, יוצרים את המסגרת לסיכונים הספציפיים למוצרים המפורטים להלן.

החופים של סין כבר חוו תהליך חמור של החמצת המים — תהליך שבו מי הים סופגים פחמן דו-חמצני (CO₂) מהאוויר, מה שמעלה את חומציות המים ומזיק לבעלי חיים ימיים. מחקרים מראים כי מאז המהפכה התעשייתית, רמת החומציות (pH) של פני האוקיינוס ירדה בכ-0.1 יחידות, מה שהפך את מי הים ל-26% חומציים יותר. תהליך זה צפוי להחמיר, בעיקר באזורי המדף הצפוניים הקרים של סין, דבר שמהווה איום משמעותי על מדגרות רכיכות (צדפות, צדפונים ועוד) ועל כלל תעשיית הרכיכות הדו-קשוותיים.

בחופי ים בוהאי וים סין הצהוב, מגדלי רכיכות כבר מתמודדים עם קשיים חמורים:

• קושי בבניית קונכיות: החמצת המים פוגעת ביכולת בעלי החיים להשתמש בסידן לבניית קונכיותיהם.

• ירידה חדה ברמות החמצן: בקיץ, רמות החמצן בתחתית הים יורדות לעיתים לפחות מ-2 מיליגרם לליטר, רמות המהוות סיכון ישיר להישרדות החיים הימיים.

בנוסף להחמצה, התחממות המים — תהליך שהיום חורג מטווח השונות הטבעית — מחמירה את הבעיות. כך יש פחות חמצן במים: מים חמים פחות מסוגלים להמיס חמצן, ולכן רמות החמצן הכלליות במי החופים יורדות. בנוסף, מתרחשת התגבשות של השכבות (stratification): ההבדלים בין שכבות מים חמות וקרות מתעצמים, מה שמקשה על ערבוב החמצן בין השכבות ומוביל ליצירה תכופה יותר של "אזורים מתים" — אזורים דלי חמצן (היפוקסיה) המסכנים גם דגה טבעית וגם חוות דגים בכלובים (cage farms).​

​

מגמות אלו הן חלק מתופעה עולמית רחבה יותר: אזורי המינימום של חמצן (oxygen minimum zones) התרחבו ב-10%–30% בעשורים האחרונים. תחזיות מצביעות על כך שאזורים אלו ימשיכו להתרחב גם במדף הימי של ים סין המזרחי, מה שיצמצם את תחום המחייה הזמין לדגים ויאלץ אותם להתרכז בשכבות מים רדודות יותר — תהליך שיפגע בדיג ובהזנת מערכות אקולוגיות ימיות.

במקביל, עליית גובה פני הים, שהגיעה ל-0.19 מטר בין השנים 1901 ל-2010, צפויה להוסיף עוד 0.4–0.6 מטר עד שנת 2100. תהליך זה מעמיד בסיכון גבוה 5%–7%  מהמנגרובים והביצות החופיות של סין — אזורים חיוניים המהווים "גני ילדים טבעיים" לדגים רבים ותומכים גם בתשתיות של חוות גידול בבריכות. אובדן מערכות אלו יאיים על קיומם של מינים ימיים חשובים וייפגע בפרנסת קהילות חקלאות ימית רבות.

​

אקלים ומים

דוח ממשלת סין לשנת 2025, "מדיניות ופעולות להתמודדות עם שינויי אקלים", מאשר כי הטמפרטורה הממוצעת הארצית עלתה כבר ב-1.1°C מאז התקופה 1991–2020, וצפויה לעלות בעוד 1.3–1.9°C עד תחילת שנות ה-50 של המאה ה-21. "הספר הכחול לשינויי אקלים 2024" של המינהל המטאורולוגי הסיני מזהיר כי טמפרטורות מקסימליות עלולות לעלות ב-1.7–2.8°C בתוך 30 שנה, מה שיהפוך גלי חום שהתרחשו אחת לעשור לאירועים דו-שנתיים, ויכפיל את הסיכוי לאירועי גשם קיצוניים שיגרמו לסירוגין לבצורת ולהצפות בשדות חקלאיים. גם המערכות האקולוגיות החופיות מושפעות: תוכנית "המפרץ הכחול" של משרד האקולוגיה נאלצה כבר לשקם 6,500 הקטר של קו חוף שנפגעו מגלי חום ימיים ואוטרופיקציה שפגעו בבתי הגידול של הדגים. תנאים חמים ורטובים, ולאחר מכן יבשים, יוצרים את המסגרת לסיכונים הספציפיים למוצרים המפורטים להלן.

החופים של סין כבר חוו תהליך חמור של החמצת המים — תהליך שבו מי הים סופגים פחמן דו-חמצני (CO₂) מהאוויר, מה שמעלה את חומציות המים ומזיק לבעלי חיים ימיים. מחקרים מראים כי מאז המהפכה התעשייתית, רמת החומציות (pH) של פני האוקיינוס ירדה בכ-0.1 יחידות, מה שהפך את מי הים ל-26% חומציים יותר. תהליך זה צפוי להחמיר, בעיקר באזורי המדף הצפוניים הקרים של סין, דבר שמהווה איום משמעותי על מדגרות רכיכות (צדפות, צדפונים ועוד) ועל כלל תעשיית הרכיכות הדו-קשוותיים.

בחופי ים בוהאי וים סין הצהוב, מגדלי רכיכות כבר מתמודדים עם קשיים חמורים:

• קושי בבניית קונכיות: החמצת המים פוגעת ביכולת בעלי החיים להשתמש בסידן לבניית קונכיותיהם.

• ירידה חדה ברמות החמצן: בקיץ, רמות החמצן בתחתית הים יורדות לעיתים לפחות מ-2 מיליגרם לליטר, רמות המהוות סיכון ישיר להישרדות החיים הימיים.

בנוסף להחמצה, התחממות המים — תהליך שהיום חורג מטווח השונות הטבעית — מחמירה את הבעיות:

• פחות חמצן במים: מים חמים פחות מסוגלים להמיס חמצן, ולכן רמות החמצן הכלליות במי החופים יורדות.

• חיזוק התגבשות השכבות (stratification): ההבדלים בין שכבות מים חמות וקרות מתעצמים, מה שמקשה על ערבוב החמצן בין השכבות ומוביל ליצירה תכופה יותר של "אזורים מתים" — אזורים דלי חמצן (היפוקסיה) המסכנים גם דגה טבעית וגם חוות דגים בכלובים (cage farms).

מגמות אלו הן חלק מתופעה עולמית רחבה יותר: אזורי המינימום של חמצן (oxygen minimum zones) התרחבו ב-10%–30% בעשורים האחרונים. תחזיות מצביעות על כך שאזורים אלו ימשיכו להתרחב גם במדף הימי של ים סין המזרחי, מה שיצמצם את תחום המחייה הזמין לדגים ויאלץ אותם להתרכז בשכבות מים רדודות יותר — תהליך שיפגע בדיג ובהזנת מערכות אקולוגיות ימיות.

במקביל, עליית גובה פני הים, שהגיעה ל-0.19 מטר בין השנים 1901 ל-2010, צפויה להוסיף עוד 0.4–0.6 מטר עד שנת 2100. תהליך זה מעמיד בסיכון גבוה 5%–7%  מהמנגרובים והביצות החופיות של סין — אזורים חיוניים המהווים "גני ילדים טבעיים" לדגים רבים ותומכים גם בתשתיות של חוות גידול בבריכות. אובדן מערכות אלו יאיים על קיומם של מינים ימיים חשובים וייפגע בפרנסת קהילות חקלאות ימית רבות.

​

דיג יתר על ידי צי הדיג למרחקים של סין

צי הדיג למרחקים של סין הפך לצי הגדול בעולם, ומנה למעלה מ-2,400 כלי שיט עד שנת 2019, הפועל בנקודות חמות ברחבי העולם — ממערב אפריקה ודרום אמריקה ועד המים הארקטיים המרכזיים והאנטארקטיים. קיימת פער משמעותי בין כלי השיט "הגלויים" (כ-900) לבין הכלים "הבלתי נראים" (כ-2,000) שמכבים את מערכת זיהוי האוטומטית (AIS) או מפליגים תחת דגלי נוחות (כגון פנמה, ליבריה וונואטו), מה שמקשה על פעולות המעקב והבקרה ומאפשר דיווחים כוזבים על שלל, וכן ביצוע העברות סחורה בים בעזרת אוניות קירור  (reefers). פרקטיקות אלו הובילו לניצול יתר חמור של מלאי דגים מרכזיים — לדוגמה, מינים של דגים פלגיים קטנים כגון סרדינלה במאוריטניה חוו ירידה של כ-20% ברמות הקיימות, כאשר קהילות מקומיות מתארות את הירידה בפריון כ"קטסטרופלית". סובסידיות נדיבות שמוענקות על ידי ממשלת סין מחזקות עוד יותר את עודף הקיבולת של הצי ואת התחרות הבלתי הוגנת, ובכך מחלישות את ממשל הדיג בר קיימא הן במדינות המארחות והן בשטחי הים הפתוחים.

​

השפעות סביבתיות של תעשיית החקלאות הימית בסין

עד שנת 2020, תפוקת חקלאות הים (mariculture) בסין הגיעה ל-16 מיליון טון בשנה. מתוך כלל זה, 14 מיליון טון היו רכיכות דו-קשוותיים כמו צדפות, צדפות רכות וצדפות מסולסלות — מינים שאינם דורשים האכלה יזומה. לעומת זאת, החוות לגידול דגים (finfish) וסרטנים תלויות מאוד בהזנה מבוססת גרגרים (pelleted feeds), כלומר מזון יבש מתועש. בחוות הדגים והסרטנים בסין נרשמו יחסי המרה נמוכים של מזון: על כל 2.1 עד 4.0 ק"ג מזון שניתן, מופק רק 1 ק"ג של דג או סרטן מוכן לשיווק. נתונים אלו מעידים על בזבוז מזון רב, שברובו הופך לפסולת סביבתית.

בגלל צריכת המזון הרבה, סין הפכה ליבואנית אבקת הדגים (fishmeal) הגדולה בעולם, כאשר בשנת 2021 הייתה אחראית ל-50% מהסחר העולמי. אם כוללים גם את ייצור אבקת הדגים המקומי בסין, מדובר ב-60% מהתפוקה הגלובלית. המשמעות היא שחקלאות ימית בסין מגבירה מאוד את הלחץ על מלאי הדגים הקטנים בדרום אמריקה ובמערב אפריקה, במיוחד על מיני דגים קטנים הנדוגים להפקת קמח דגים.

התרחבות החוות האינטנסיביות יוצרת שורה של בעיות סביבתיות חמורות:

• זיהום תזונתי של המים: עודפי חנקן, זרחן וחומר אורגני מהמזון שלא נאכל ומפסולת הדגים מזהמים את המים.

• פריחות אצות מזיקות: רמות חומרי המזון הגבוהות במים מעודדות צמיחה מהירה של אצות רעילות, שפוגעות גם בבעלי חיים ימיים בר וחוותיים.

• חוסר חמצן (היפוקסיה): ירידה ברמות החמצן במים, תופעה שמסכנת את כל החיים הימיים המקומיים.

• התפרצויות מחלות: תנאי הצפיפות והזיהום במים יוצרים סביבה שמעודדת מחלות מדבקות בקרב הדגים והסרטנים.

כתוצאה מכך, נעשה שימוש נרחב בכימיקלים, תרופות ואנטיביוטיקה בחוות — דבר שהוביל לעיתים לפסילת מוצרים לייצוא. דוגמה בולטת היא שבדצמבר 2002, האיחוד האירופי הטיל איסור יבוא על שרימפס סיני, עקב מציאת רמות חריגות של כלורמפניקול (אנטיביוטיקה אסורה) וזיהומים מיקרוביאליים. איסור זה גרם להפסדים של מעל 600 מיליון דולר אמריקני לתעשיית השרימפס הסינית. גם כיום, מגבלות יבוא על מוצרי חקלאות ימית מסין נותרו בתוקף במדינות רבות, בעיקר ממניעים בריאותיים.

​

על רקע האתגרים הללו, ממשלת סין החלה לנקוט צעדים רגולטוריים כדי לצמצם את הפגיעות הסביבתיות. בשנת 2019 פורסם המסמך "חוות דעת על קידום מואץ של פיתוח ירוק בתעשיית החקלאות ימית", וב-2021 נוסף גם המסמך "חוות הדעת המנחות על קידום מואץ של מערכת פיתוח כלכלית ירוקה, דלת פחמן ומעגלית". מסמכים אלו מחייבים את ענף החקלאות הימית לשפר את השליטה בזיהום, להפחית את השפעות האקולוגיות ולפתח שיטות גידול ברות קיימא.

​

אמנון (מאגרי מים ובריכות בגואנגדונג, גואנגשי והיינאן)

סין מספקת למעלה משליש מהאמנון העולמית, אך הייצור מתמודד כעת עם מעגלים של מחלות הקשורות לחום. כאשר טמפרטורת המים בבריכות נשארת מעל 30°C, התפרצויות סטרפטוקוקוס גורמות להפסדים כרוניים; החקלאים מגיבים בטיפולים בסולפונאמידים, מה שמוביל לירידה ביעילות התרופות לאורך זמן. סקרים בתעשייה מצביעים גם על גילויים תקופתיים של וירוס אגם האמנון, וטייפונים מציפים בריכות חופיות במים מליחים. התגובות כוללות גידול קו "GIFT המשופר של גואנגדונג" לעמידות לחום, תקנים ממשלתיים לבדיקת שאריות אנטיביוטיקה, ושינויים עונתיים בשוק כדי להימנע מהחודשים החמים ביותר. עם זאת, כל גל חום ממושך באמצע הקיץ יכול עדיין להפחית את נפח הייצוא ב-10–20%. חוזים עם ישראל צריכים לדרוש אישורים על שאריות תרופות ויומני טמפרטורה/חמצן מהחווה.

​