מצרים פועלת, אפוא, על פי מודל איזון מורכב: מחד, היא משמרת את זיקתה למערב – מתייצבת כמשקיפה בפורומים של נאט"ו, לוקחת חלק ביוזמות ביטחוניות־כלכליות, ומקיימת מנגנוני תיאום הדוקים עם ארה"ב, האיחוד האירופי, ירדן וישראל. מאידך, היא מזדהה עם גוש המדינות המתפתחות, או כפי שמכונה כיום "הדרום הגלובלי", מתוך רצון להציג את עצמה ככוח גישור עצמאי שאינו תלוי בלעדית בגושים הגיאופוליטיים המסורתיים.

האסטרטגיה הזו נועדה לשמר גמישות פעולה, אך היא מלווה במורכבות פנימית. אף שהשלטון שומר על קווים פתוחים לשיתוף פעולה עם ישראל – בעיקר בנושאים ביטחוניים, מודיעיניים וכלכליים – הוא עושה זאת בזהירות מרבית. הסיבה לכך פשוטה: הציבור המצרי ברובו נושא עוינות רגשית עמוקה כלפי ישראל, ולעיתים אף כלפי עצם קיומם של קשרים. המשטר מבקש למנוע כל חיכוך מיותר עם הרחוב, ולכן כל צעד ביחסים הבילטרליים עם ישראל נעטף בחשאיות, ונעשה דרך ערוצים מוגבלים ובלתי־פומביים.

בסופו של דבר, מצרים חותרת לניהול מדיניות חוץ חכמה, רב־ממדית – כזו שמבטיחה קשר אסטרטגי עם המערב, פותחת שווקים מזרחיים, ומשמרת את האיזון העדין עם דעת הקהל המקומית. בעידן שבו כל תזוזה בזירה הבינלאומית יכולה להשליך על ביטחון המזון, הכלכלה והיציבות השלטונית, קהיר מעדיפה לנוע בשקט, אך בביטחון – כשהיא מחפשת את מקומה כצומת גיאו־אסטרטגי עולמי בין עולמות.

האסטרטגיה הכלכלית-בטחונית של מצרים

המשק המצרי מתנהל במודל כפול:

כלכלה אזרחית – שבירה, ענייה, סובלת מאינפלציה ותחלואה ביורוקרטית.
כלכלה צבאית – מבוססת רווחים עצמאיים, חברות ציבוריות בבעלות כוחות הביטחון, נגישות להון, פרויקטים ממלכתיים.

תהליך של ניסיון להוציא את הצבא מהמשק, שנדחף לאחרונה על ידי קהיליית העסקים הפרטית והבנק העולמי, מעורר התנגדות שקטה בדרגים הגבוהים. תרחיש הפיכת חצר, גם אם לא מיידי, אינו בלתי סביר, במיוחד אם תנאי המחיה ימשיכו להידרדר.

מאז שקיבל אנואר סאדאת את ההחלטה הדרמטית בשנות השבעים לנתב את מצרים לעבר המערב, המדינה שומרת על מעמדה כבעלת ברית אסטרטגית של ארצות הברית – מעמד שהיא תופסת לא רק ככלי ביטחוני, אלא כעוגן מרכזי במדיניות החוץ שלה. הסיוע האמריקאי למצרים, בהיקף שנתי של כ־3 מיליארד דולר, מהווה את אחד מעמודי התווך של יחסי שתי המדינות. סיוע זה אינו מתמצה בהעברת כספים, אלא כולל גישה קבועה לציוד צבאי אמריקאי, חלקי חילוף, מערכות נשק מתקדמות והכשרות טכנולוגיות.

עם זאת, מערכת היחסים הזו לא הייתה חפה ממבחנים. בתקופת ממשל אובמה, הסיוע האמריקאי הופחת עקב הפרות חוזרות של זכויות אדם במצרים. ההחלטה האמריקאית, שנתפשה בקהיר כאזהרה חמורה, הפכה לזרז למדיניות גיוון אסטרטגית. ההנהגה המצרית הבינה את הסיכון שבהסתמכות יתר על וושינגטון – והחלה לפעול לריבוי שותפויות גלובליות.

בעידן טראמפ המגמה התחדדה. מצרים החלה לפזר סיכונים גיאופוליטיים באופן מוצהר: היא רכשה צוללות מתקדמות מגרמניה, הצטיידה בציוד צבאי מצרפת, כולל טכנולוגיות של חברת רפאל,וחיזקה את קשריה עם רוסיה וסין. שתי האחרונות הפכו לשחקנים מרכזיים בפיתוח התשתיתי של המדינה. סין, במיוחד, נטלה תפקיד מוביל בפרויקט השאפתני של הקמת הבירה המנהלית החדשה – עיר מתוכננת בסמוך לקהיר שכוללת מגדלים פיננסיים, אזורי מגורים, קומפלקסים ממשלתיים ותשתיות מודרניות. במקביל, רוסיה החלה בבניית כור גרעיני אזרחי באזור דבעא – פרויקט עתיר הון אך גם רווי ברגישויות אסטרטגיות, לאור הפוטנציאל הדואלי של טכנולוגיה גרעינית.

בשוק הדגים - מצרים היא יצרנית הבורי (Mugil cephalus) הגדולה בעולם, כאשר רוב התפוקה משמשת לצריכה מקומית. תעשיית הדגה מנוהלת בעיקר בידי הצבא, כחלק מבעיית העומק של הכלכלה המצרית – שליטה צבאית ריכוזית על מגזרים שלמים.

למרות ניסיונות ישראלים (באמצעות יזמים ומדענים בתחום האקוופוניקה והחקלאות הימית) לשתף פעולה בפיתוח מערכות ייצוא של בורי – כולל סגירת מחזור רבייה בשבי, תשתיות שינוע והבטחת איכות – הפוטנציאל לא מומש עד כה. גורמים ישראלים דיווחו על איכות ירודה של הדגים לצריכה בינלאומית, אך שיתוף פעולה עתידי בהחלט אפשרי, ובפרט מול יוזמות אזוריות ונורבגיות שכבר מעורבות בתחום.

לצד החיטה והדגים, התקיימו ניסיונות לפתוח ערוץ ייבוא עגבניות ממצרים. במדינה קיימת מערכת דיגיטלית מתקדמת למעקב אחר תוצרת חקלאית – מהשדה ועד לנמל הימי, בעיקר בתעשיית התותים. אך בישראל, הגנת הצומח במשרד החקלאות לא אישרה את הייבוא – בשל פערי רגולציה ונקודות מחלוקת מקצועיות. כתוצאה מכך, קשרים שהוקמו בעמל רב, כולל עם גורמים מצריים בכירים בתחום הייבוא, נותקו – מה שמהווה החמצה מדינית וכלכלית.

שיתופי פעולה בתבואות ודגים

מצרים היא המדינה המובילה בעולם בייבוא חיטה, נתון שמשקף לא רק מגבלות ייצור פנימיות אלא גם תלות יסודית של משטר אל-סיסי בביטחון מזון כתנאי לקיומו. עיקר הצריכה מתמקדת בלחם הפשוט – "עש" – פיתה מסובסדת המשמשת מזון בסיסי למאות מיליוני מצרים מדי יום. כ־110–114 מיליון תושבים צורכים מיליוני פיתות מדי יום, במה שנחשב לא רק אמצעי הזנה אלא גם מנגנון יציבות שלטוני. כל עלייה במחיר הלחם נתפשת כאיום על ההסכם הלא-כתוב בין המדינה לאזרח. מצרים מוסיפה כ־2 מיליון אזרחים בשנה, והתשומות הנדרשות להאכיל את האוכלוסייה רק עולות. הכפריים – המהווים רוב – נהגו בעבר להשתמש בלחם המסובסד להאכלת עופות, מה שמעיד על עומק העיוות הכלכלי שנוצר מהסובסידיות. רפורמה בתחום זה היא משימה כמעט בלתי אפשרית עבור המשטר – אך חיונית לעתידו.

עם פרוץ המלחמה באוקראינה, נפגעה מערכת האספקה של מצרים בצורה אנושה:

כ־80% מהחיטה יובאה מרוסיה,
כ־20% מאוקראינה – ממחוזות מזרחיים שהפכו לאזורי קרבות.

מאז, מצרים נאלצה לגוון מקורות – רכשה מרומניה, הודו, ואחרים – אך במחירים גבוהים בהרבה. ההסתמכות על מנגנוני סובסידיה כבדים, במיוחד בתנאים של אינפלציה עולמית וירידת שווי המטבע המקומי, הציבה את ממשל סיסי בלחץ כפול: מצד אחד צורך להבטיח לחם זול, מצד שני דרישות קרן המטבע הבינלאומית לצמצום סובסידיות כחלק מתכנית שיקום כלכלית.

במהלך השנים האחרונות, מצרים מנסה לצמצם את התלות בייבוא חיטה באמצעות הרחבת שטחי גידול – כולל מיזמים בחצי האי סיני. אחד האתגרים המרכזיים הוא יכולת אפסון ירודה, שגורמת לפחת של עד 30% מהיבול המקומי. לשם השוואה, בישראל שיעור הפחת עומד על כ־0.5% בלבד – בזכות תשתיות מודרניות. קיימות טכנולוגיות ישראליות רלוונטיות, כולל זני חיטה מותאמים לאקלים יבש – אך קשרים מקצועיים וניסיונות שיתוף פעולה הופסקו עם עלייתה של ההנהגה הנוכחית בישראל.

תירס

כמעט כל התירס המצרי מגודל בקיץ ומושקה מהנילוס. סימולציות ISI-MIP מעריכות כי התחממות עולמית מ-1.5°C ל־2°C תוריד את יבול התירס המושקה ב־4–10% כתוצאה מאידוי-דיות מואצות ועומס חום.

איומים נוספים:

קיצוץ הקצאות מים – תוכנית NWRP 2037 מחייבת חיסכון של 5.5 מיליארד מ"ק חקלאיים בשנה; תירס, שזוכה למחיר רצפה נמוך יחסית, עלול להיפגע ראשון.
עש התירס (FAW) – זוהה לראשונה במצרים העליונה ב־2019 ונמצא כיום בכל מחוזות עמק הנילוס. המחלקה להגנת הצומח מחייבת ניטור מלכודות פרומון וריסוס חומרי ויסות גדילה כאשר הספים נפרצים.

דוח FAO GIEWS (2024) עדיין צופה תפוקת דגנים כוללת של כ־23.7 מיליון טון בזכות מזג אוויר נוח בדלתא , אך קיצוצי מים בעונות יובש קודמות הקטינו את שטחי התירס עד 15%. חוזי יבוא ישראליים צריכים לכלול סעיפי הסלמה גמישים ותנאי איכות נוקשים (למשל, <10 ppb אפלטוקסין.

בשנה הקרובה (2025), הייצוא החקלאי והלוגיסטי ממצרים לישראל מצוי תחת סיכון בינוני־גבוה לשיבושים, אך איננו מוגדר כקריטי או מיידי. הערכת הסיכון נובעת ממכלול של גורמים פוליטיים, ביטחוניים ואזוריים, ובראשם הקשר המורכב בין מדיניות החוץ המצרית, הסוגיה הפלסטינית, ותפקידה של מצרים באזור עזה.

מצרים רואה בתפקידה המרכזי ברצועת עזה עוגן אסטרטגי – הן מול ישראל, והן בזירה הערבית־בינלאומית. עמדתה כמתווכת, כמובילת סיוע, וכמי שמסוגלת "להרים" את הרצועה לאחר סיום הלחימה, מהווה מיצוב מדיני קריטי עבורה. במידה וישראל תתמוך – במישרין או בעקיפין – במעורבות המצרית, תוך גיבוי למעמדה הבכיר בעזה, הדבר צפוי להפחית מתחים ולשדר "אוויר נקי" ליחסים הבילטרליים.

לעומת זאת, צעדים חד־צדדיים מצד ישראל בנוגע לסיפוח בגדה המערבית, או פגיעה ביציבות השלטון ההאשמי בירדן – יובילו להקשחת העמדה המצרית, כולל פוטנציאל לעיכוב שיטתי בשיתופי פעולה אזרחיים, וביניהם גם סחר חקלאי.

קהיר מתייחסת לירדן כ"מדינה אחות", ולמעמד הריבוני שלה כקו אדום. כל פגיעה ביציבות הירדנית – גם אם אינה ישירה – נתפסת כאיום על מרקם האינטרסים האזורי שבו פועלת מצרים. הדבר נכון שבעתיים בכל הנוגע לפתרון המדיני עם הפלסטינים, שבו ממשלת מצרים דבקה בעמדה ברורה של תמיכה במדינה פלסטינית בגבולות 1967.

בתוך כך, ישראל אינה נתפסת כשותפה נוחה בזירה הפלסטינית, אך מצרים מעוניינת להישאר זו שמנהלת את הממשק – ולא קטאר או גורמים אזוריים אחרים. לפיכך, גם כאשר קיימים מתחים – יש למצרים אינטרס לשמור על ערוץ פתוח לישראל, במיוחד כאשר הוא משרת את תפקידה האסטרטגי בזירה הבינלאומית.

רמת הסיכון הנצפית

צעדי התמודדות של הממשל והתעשייה

עדכון קוד ההתנהגות לחקלאות ימית (2023) של GAFRD מחייב כעת:

שימוש במאגרי רבייה נקיים מ-TiLV ובדיקות RT-qPCR רבעוניות בכל המדגרות המורשות.
תוכניות ביו-ביטחון ואוורור חירום כתנאי לרישוי כלובים צפים חדשים.
מסגרות זיכוי במס לחוות RAS מצוננות וממוחזרות במתקנים ניסיוניים בקאפר אלשיח' וואדי אלנטרון.

צעדים אלו מפחיתים, אך אינם מבטלים, את הסיכון להתפרצות פתאומית של TiLV או לזעזוע מליחות שיקטינו את נפח הייצוא. על רוכשים מישראל לבקש אישורים ל-TiLV, תיעוד מליחות בריכות, ותוכניות קציר חירום.

דיג ימי ודיג מים מתוקים (הים התיכון, ים סוף, אגם נאצר)

הים התיכון – דוח IPCC AR6 מצביע על "טרופיקליזציה" של מזרח הים התיכון והידרדרות במאגרי מיני המים הקרים. מחקר חישה מרחוק של NIOF (2024) דיווח על ירידה של 9% בתפיסות מצריות בין 2014 ל־2021, בקורלציה עם גלי חום ימיים חוזרים ואירועי היפוקסיה חופיים שמרכזים דגים באזורים מועדים.
ים סוף – גלי חום ימיים של +1–2°C (על פי בולטן קופרן מדצמבר 2023) פוגעים בשוניות האלמוגים, ומורידים תפוקה ואיכות דגי השונית.
אגם נאצר – תנודות בגובה המאגרים, הקשורות לזרימות עונתיות מאתיופיה וסודאן ולאידוי גבוה, גרמו לירידה של 12% בתפיסות אמנון ולייטס ב־2023 לפי GAFRD.

צעדי ניהול כוללים:

סגירת גרירת מכמורת ל־90 יום בים התיכון (צו MoALR 72/2023)
פריסת ניטור אלקטרוני לספינות ים סוף
אכיפת גודל מינימלי באגם נאצר

ובכל זאת, גל חום רב-שנתי או שיבוש בזרימות הנילוס עשויים לפגוע ביכולת הייצוא של דגי בר.

אמנון (בריכות עפר, כלובים בדלתת הנילוס, ומערכות RAS מתפתחות)

מצרים היא יצרנית החקלאות ימית הגדולה באפריקה, עם הפקה של כ־1.9 מיליון טון אמנון בשנת 2024—כ־80% מהתפוקה הדגית הלאומית. שלושה גורמים סביבתיים מרכזיים מאיימים כעת על ההובלה של מצרים בתחום:

הידרדרות איכות המים – ברוב בריכות הדלתא נעשה שימוש חוזר במי השקיה דלי זרימה, בעלי מליחות של 2–4 dS/m. תחזיות של NWRP 2037 צופות עליית מליחות נוספת כתוצאה מעליית מפלס הים ואיטום תעלות המקטין את החילחול. ניסויי שדה של GAFRD וה־FAO אישרו ירידה של 12–18% בקצב הגדילה בבריכות שמליחותן עולה על 5 dS/m.
עומס חום וירידה בחמצן מומס – בעונת השיא טמפרטורת המים בבריכות לעיתים עולה על 30°C, דבר שפוגע ביעילות ההזנה וגורם להתפרצויות חוזרות של תמותת קיץ, בעיקר בכלובים הרדודים בדלתא.
נגיף אמנון (TiLV) – זוהה לראשונה ברמה מולקולרית במצרים בשנת 2017 בהתפרצויות תמותה. סקרים אחרונים עדיין מאתרים RNA של TiLV בדגי בר ובדגים מגודלים, עם שיעורי תמותה של 20–70% בבריכות בשנים חמות.

א־סיסי שואף להרחיק את מצרים ממעגלי העימות המידיים, ולהתמקד בהפיכת המדינה לשחקנית כלכלית יציבה. זוהי מציאות שבה כל החלטה אסטרטגית נבחנת דרך עדשת ההישרדות והפיתוח, ולא דרך חתירה למאבק. דווקא בסביבה כה נפיצה, מצרים מבקשת להפוך למוקד של שקט יחסי – והמדיניות שלה, במובהק, אינה מחפשת מלחמות, אלא הסכמים, השקעות, וחיזוק היסודות הכלכליים.

היסוד המרכזי ליציבות משטר א־סיסי הוא “החוזה הבלתי כתוב” עם האזרחים: ביטול זכויות פוליטיות תמורת זמינות מזון, תמיכה תשתיתית ושקט כלכלי יחסי. עליית מחירים, שחיתות, פערים כלכליים עמוקים בין האליטות הצבאיות לעממיות, מהווים איום שיכול לפורר את אותו חוזה.

נכון ל־2025, אין הפגנות ציבוריות משמעותיות – בשל דיכוי ממוסד, איסור על חופש ביטוי, ושליטה הדוקה ברשתות החברתיות. אך ברקע קיימת תסיסה כלכלית גוברת, שתיתכן ותתורגם ליציבות שברירית, במיוחד לנוכח קריאות חוזרות מצד האחים המוסלמים לנקוט בפעולה. עם זאת, עוינות הציבור הרחב כלפי האחים המוסלמים – ובמיוחד כאלו המזוהים עם סוריה – משמשת כמחסום זמני למרד.

אתגרים ביטחוניים-פוליטיים שעשויים להשפיע על הייצוא מהמדינה בכלל

מצרים ניצבת בלב אזור סוער, כשסביבה חוגרת טבעת של משברים ביטחוניים מתמשכים. בצפון־מזרח גובלת מצרים ברצועת עזה, שמצבה הביטחוני מתהפך תדיר – וכאשר הוא מתדרדר, סכנת ההסתננות לסיני עולה על סדר היום של קהיר. ממערב, לוב מתפקדת כמדינה כושלת לכל דבר – שטח ריבוני ריק מממשלה אחידה, שבו קבוצות חמושות נאבקות על שליטה ומשאבים. בדרום גועשת מלחמת אזרחים בסודן, עקובה מדם, שזוכה להתעלמות יחסית מהקהילה הבינלאומית, אך השלכותיה ניכרות בגבול המצרי, בעיקר סביב מעבר פליטים בלתי נשלט.

אתיופיה מוסיפה לחץ אסטרטגי חמור. השליטה שלה על מקורות הנילוס מעניקה לה יתרון גיאופוליטי מול מצרים, שמי הנהר הם עורק החיים המרכזי שלה. סכר התחייה האתיופי הוא לא רק פרויקט הנדסי – הוא מסמל איום קיומי פוטנציאלי בעיני ההנהגה בקהיר.

גם הים התיכון, שבעבר נתפש כגבול שקט, הפך לזירה אסטרטגית חדשה. מצרים מחזיקה באסדות גז טבעי המספקות לה מנוף כלכלי – אך גם פותחות סיכונים: תשתיות אלה עלולות להפוך למטרות בלחימה או לטרור אזורי, במיוחד במצב של הידרדרות בזירה הימית.

מול רשת האיומים הזו, הנשיא עבד אל־פתח א־סיסי בוחר להוביל קו אחר – חזון שמבוסס על פיתוח, בנייה ויציבות. המצפן של ההנהגה המצרית מופנה פנימה: חיזוק הכלכלה, הקמת ערים חדשות כמו הבירה המנהלית החדשה, שדרוג התשתיות הציבוריות, וחיזוק מעמד המדינה בזירה האזורית.

ניתוח סיכונים לפי סחורה ומענה מדיניות

עם זאת, אנשי עסקים ישראלים מתקשים לקבל ויזות למצרים, לעיתים אף נדחים או ממתינים שבועות – מה שמונע שגרה עסקית. במקביל, אנשי עסקים מצרים חייבים לקבל אישורים מהמודיעין הכללי או הצבאי כדי לבקר בישראל – תהליך איטי ולעיתים מכוון לעיכוב. במקרים רבים, מתבצעת וויסות מלא של השותפויות העסקיות – כלומר, גורמים ביטחוניים מצריים קובעים מי מהחברות המקומיות יכול לפעול מול ישראל, ולרוב מדובר בגופים המזוהים עם המודיעין הכללי או עם הצבא. חברות אחרות נדרשות לעבור דרכן. זו מערכת ריכוזית – ולעיתים מושחתת – שאינה מתאימה לסחר חופשי ומרתיעה יזמים. גם מיזמים מבטיחים כמו זה של רמי לוי לייבוא ירקות נתקלים בקירות ביורוקרטיים.

בחלק מהמקרים מתקיים שיתוף פעולה מוצלח – בעיקר כאשר מדובר בחברות בבעלות הצבא או המודיעין. במקרים אלה, ישנן אפילו עדיפויות: לדוגמה, חברות ישראליות מסוימות שנתפשות כ"ידידותיות למשטר" (כמו פוגל בתחום המלט או הראל בטקסטיל) קיבלו גישה מועדפת. אך מצב זה יוצר אפליה, שוק לא תחרותי, וריכוזיות בעייתית המקשה על כניסת שחקנים חדשים.

אך אפילו כאשר הסחורה מוכנה ליצוא (לדוגמה: ציוד רפואי או ירקות), נתקלים המשלוחים לעיתים בעיכובים מכוונים בנמלים ובמכס – הן בצד המצרי והן בצד הישראלי. במקרים מסוימים הובעה התחושה שמדובר בהפליה עקיפה נגד סחורות מישראל או למצרים. עובדה זו שוחקת את האמון העסקי ומשתקת מיזמים פוטנציאליים. זאת למרות שמצרים הצליחה להיכנס לשווקים קשים במיוחד – כולל יפן – עם מוצרים כמו תפוזים ולימונים. זו אינדיקציה ליכולת חקלאית ברמה גבוהה. עם זאת, גורמים בישראל, ובמיוחד במשרד החקלאות, נוטים להטיל ספק באיכות המוצרים החקלאיים מאפריקה, לרבות ממצרים. חוסר גמישות רגולטורי מונע בחינה מדויקת של התאמה לאיכות ולא תקינה – ומוביל להחמצת הזדמנויות.

יחסי מצרים וישראל

נכון לשנת 2025, המשטר המצרי בהובלת א-סיסי נחשב יציב, ולכאורה אין חשש מחרם כולל על סחר עם ישראל. עם זאת, ישנם שני תרחישים בעלי פוטנציאל לערעור היחסים:

תוכנית סיפוח ישראלית בשטחים הפלסטיניים – עלולה להתפרש כהפרה של הסכמים ולהוביל לתגובה חריפה.
חדירת תושבים מעזה לתוך סיני בעקבות הסלמה – תיתפס כאיום ישיר על הביטחון הלאומי המצרי.

עד לשנת 2000 התקיים שיתוף פעולה חקלאי הדוק בין ישראל למצרי בעיקר בתחומי ההדרים, תות השדה וטכנולוגיות השקיה. ישראל סיפקה ידע, הכשרות וחוות הדגמה – ובעקבות כך, מצרים הפכה לשחקנית מרכזית בייצוא חקלאי, כשהיא עוקפת את ישראל עצמה בענפים מסוימים ואף מתחרה בספרד בשווקים בינלאומיים. חוות באזור שבין קהיר לאלכסנדריה ממשיכות להזכיר בגאווה את התרומה הישראלית להפיכתו של "הכביש לירוק".

ממשל א-סיסי רואה ביצוא אמצעי הישרדות כלכלי. מצרים זקוקה נואשות למטבע זר, והחקלאות היא מהענפים שבהם יש לה יתרון יחסי: שטחים חקלאיים נרחבים, אקלים מתאים, ויכולות סולאריות משמעותיות. ישראל אינה שוק יעד מרכזי מבחינת היקף, אך נתפסת כשותפה אסטרטגית פוטנציאלית מבחינת ידע ומסחר.

החסמים הבולטים ביותר לשת״פ בין המדינות הם ביורוקרטיים וביטחוניים. המשטר המצרי שואף לשמור על היחסים הכלכליים עם ישראל תחת מעטה דיסקרטי – בשל עוינות עממית עמוקה כלפי ישראל. חוזה השלום עדיין מחזיק, אך חורג ממסגרת דיפלומטית תקנית: הוא נסמך על החלטות של הדרגים הבכירים ביותר בלבד. כל יוזמה כלכלית נדרשת לאישור אישי של הדרג הביטחוני. אנשי עסקים מצרים לא יזוזו "חצי צעד" ללא "אור ירוק מלמעלה".

סיכונים גאופוליטיים

פירוט סיכונים

מצרים

סיכונים סביבתיים

אסטרטגיית שינוי האקלים הלאומית של מצרים לשנת 2050 (NCCS 2050) צופה התחממות של עוד ‎+1.3–1.9°C‎ עד תחילת שנות ה־2050, יחד עם עלייה עקבית בתדירות ובעוצמה של גלי חום בעונת הקיץ. מודלים אזוריים משולבים עבור אגן הנילוס מצביעים על התרחבות של 15–35% בגירעון המשקעים ביולי–אוגוסט, כאשר רוב הדלתא ועמק הנילוס התיכון מוגדרים כ"אזורי סיכון חום קיצוני" באקלימי הקיץ.

מחסור במים מתוקים מחריף את אותן מגמות. תוכנית ניהול משאבי המים לשנים 2017–2037 (NWRP 2037) מזהירה כי גם אם ייושמו כל צעדי הייעול, הביקוש עלול לעלות על ההיצע האמין ב־15 מיליארד מ"ק בשנה עד שנות ה־30. התוכנית מצביעה על חדירת מליחות מואצת לדלתא הצפונית, ומקדמת שימוש חוזר במי ניקוז ושיקום תעלות כהתאמות הכרחיות לחקלאות ולחקלאות ימית. שילוב זה של התחממות מואצת ומים מתוקים פחות זמינים ומלוחים יותר מכתיב את הסיכונים הספציפיים לפי מוצר.