הייצוא הישראלי לאפריקה אינו נועד רק לייצור רווח מיידי, אלא משמש גם כערוץ לבניית אמון והידוק יחסים. ישראל מבקשת להעביר מסר לפיו היא מעוניינת בצמיחה הכלכלית של מדינות היבשת. בתחום החקלאות – לדוגמה – חברות ישראליות מקימות חוות, משתמשות בטכנולוגיות השקיה מתקדמות (כגון נטפים), ומשתלבות במערכים של פרחים (אתיופיה), תה וקפה (רואנדה), או חקלאות ימית (קניה).

​

משרד החקלאות בוחן יוזמות של גידול משותף (joint cultivation) עם מדינות באפריקה ודרום אמריקה. מדובר בפיילוטים שמחברים בין מחקר חקלאי לבין פיתוח תשתיות יצוא – למשל בתחום החיטה. המטרה: לגוון מקורות תוצרת, לחזק את איכות היבול, ולהבטיח יתירות תפקודית.

​

הנוכחות הישראלית הישירה באפריקה קטנה ביחס לשנות השישים – אז פעלו אלפי ישראלים בפרויקטים של בנייה ותשתית. כיום, אף שיש כ־100–150 חברות ישראליות פעילות באפריקה, ומיזמים חיוביים בעלי השפעה (כולל הקמת מרפאות ובתי ספר בידי חברות כמו מיטרלי), אין השוואה למידת ההשקעה של שחקנים אחרים.

אחד האתגרים המרכזיים של עסקים ישראליים באפריקה הוא קושי בביטוח סחר חוץ אשרא, סוכנות ביטוח סיכונים ממשלתית, נזהרת מלהיכנס להסכמים עם מדינות בעלות דירוג אשראי נמוך (כגון גאנה, מלאווי, אתיופיה). מצב זה פוגע באטרקטיביות של מדינות מסוימות כשותפות מסחר.

יחסי טנזניה, מזרח אפריקה וישראל 

יחסי ישראל עם מדינות אפריקה מאופיינים ביציבות טכנית ותקשורת רשמית, אך חסרים עומק אסטרטגי או מחויבות מדינית רחבה. ברמה הבילטרלית, היחסים נחשבים תקינים – קיימות שגרירויות של המדינות הללו בישראל, והתקיימו ביקורים ומפגשים ברמה ממשלתית. עם זאת, במישור הרב-צדדי (multilateral), אוגנדה וטנזניה מיישרות קו לרוב עם עמדות האיחוד האפריקאי והליגה הערבית, לרבות בהצבעות באו״ם שאינן נוטות לתמוך בישראל.

אחת הבעיות המרכזיות היא היעדר נוכחות ישראלית קבועה שם. כך לדוגמא באוגנדה וטנזניה אין כיום שגרירות ישראלית פעילה – הטיפול בענייניהן נעשה על ידי השגרירות הישראלית בניירובי, קניה, בלבד. עובדה זו מקשה על בניית קשרים ארוכי טווח והעמקת מעורבות כלכלית או ביטחונית.

מצב זה בולט במיוחד כאשר משווים את פעילות ישראל לנוכחות הגוברת של שחקנים גלובליים אחרים בזירה האפריקאית:

• טורקיה מחזיקה שגרירויות ב־52 מתוך 55 מדינות אפריקה, ומבססת קווי תעופה מסחריים נרחבים באמצעות טורקיש איירליינס.

• סין משקיעה באופן סיסטמטי בפרויקטי תשתית, סיוע פיתוחי, וייצוא שירותים טכנולוגיים – תוך הפעלת מנגנונים של אשראי ומימון רב-שנתי.

• רוסיה מקדמת חדירה פוליטית ואידיאולוגית דרך בריתות אסטרטגיות, ארגונים אזוריים, ורשתות השפעה הקשורות ל־BRICS  ולכנסים צבאיים וכלכליים.

אתגרים ביטחוניים-פוליטיים שעשויים להשפיע על הייצוא מהמדינה בכלל

הממשל באפריקה מאופיין לעיתים ביציבות אלקטורלית רופפת: מנהיגים מכהנים לעשרות שנים, משנים חוקה לטובתם, ומבססים שלטון פרסונלי. מצב זה אינו בהכרח מעיד על ניתוק מהמערב, אך הוא מחייב רגישות גבוהה בכל הקשור להסכמי סחר, רגולציה, ואכיפה.

​

בהיבט הפיטו-סניטרי – כל ייבוא מן החי לישראל כפוף להנחיות מחמירות ממשרד החקלאות (אגף החי והצומח), ללא יוצא מן הכלל. בריאות הציבור היא קו אדום, וכל מדינה המעוניינת לייצא לישראל מחויבת לעמוד בסטנדרטים שקופים ובלתי מתפשרים. ישראל מעודדת עמידה בדרישות אלה, ומספקת סיוע טכני ודיפלומטי – בין אם דרך אגף כלכלה במשרד החוץ או באמצעות שגרירויות הפועלות במתכונת ( G2Gממשל לממשל).

התנאים הלוגיסטיים ברבות ממדינות אפריקה מגבילים את יציבות שרשרת האספקה. תשתיות קריטיות כגון חשמל, קירור רציף, או זמינות טיסות, אינן תמיד אמינות. אירועים כגון ביטול טיסות – למשל במשלוח דגים מקניה – מדגישים את הצורך במסלולי גיבוי. טיסות מסחריות נמנעות לעיתים מלעבור במרחבים אוויריים של מדינות עוינות לישראל, דבר שגורר סיבוכים במשלוחי מטען. ישראלים בשטח, בשיתוף עם הנציגויות, משמשים כמתווכים במקרים כאלה.